אני יושב רוב היום מול מסך. המסך מהבהב
אבל זה לא מפריע לי. אני בקושי שם לב שהוא מהבהב. לאחרונה אני מקשיב לצ'ייקובסקי.
דיסק אחד של המיטב. אבל לפעמים זה מפריע לי להתרכז. אני כותב לעצמי משימות כדי שלא
אשכח מה אני צריך לעשות. אני צריך להספיק הרבה. אבל זה לא העיקר. העיקר זה להישאר
מפוקס. העיקר זה לא לשים לב איך הזמן עובר. איך החיים החד-פעמיים נוזלים בין
האצבעות של הרגליים. וגם אותן שכחתי כבר מזמן לגזור. אני מוזנח לאחרונה. אבל גם שם
לב לזמן שעובר. ומה עושים עם זמן שעובר. כל שנייה היא כמו מוות קטן. כמו השפירית
שמעכתי אתמול ברגל כי נכנסה אלינו הביתה. מה היא בכלל הפריעה לי? אבל בעטתי אותה
החוצה עם הרגל, רק ניסיתי להוציא אותה החוצה, בכלל לא התכוונתי למעוך אבל ככה זה
יצא. ואולי חשבתי שהיא יתוש ותעקוץ את רוני כל הלילה ורוני תקום בבוקר עם פנים נפוחות
אבל עדיין מחייכות כרגיל ונצטרך להוציא לה את כל הירוק מהעיניים כי צינור הדמעות
שלה חסום אין מה לעשות צריך לחכות זה אמור לעבור עד גיל תשעה-עשרה חודשים משהו
כזה ואם לא אז צריך לחשוב מה עושים פעם היו עושים ניתוח קטן בשביל זה גם היום
עוד עושים לפעמים אבל תחכו רוב הסיכויים שזה יעבור לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה