האמונה

האמונה היא כמו סנדל קרוע, זרוק על חוף ים נטוש, על אי בודד באמצע אוקיאנוס. 
והנה הוא מולך
ניצול יחיד מתאונת מטוס
שבו היית הטייס והדייל ונוסע מחלקת עסקים ומחלקת תיירים
וחיבלת בעצמך בהגאי המטוס 
אל עבר הגלים המנצנצים. 

(תמונה: משה אליהו)

קיץ צהוב

אנשים מדברים ומדברים.
שפתם אחת אך דבריהם אחרים.

אני מייחל לשפה מתמטית:
נוסחאות שצריך לפתור,
פאזלים שצריך להרכיב,
משחקי מחשבה,
חידות היגיון,
קוים ריקים למילוי בחוברת עבודה.

אנשים מתווכחים בקוים מקבילים.
אנשים בהיגיון מתפתל,
מתמוסס,
מתפורר,
מהפנט.
אנשים תוקפים ומותקפים,
מצדיקים ומוצדקים.
אנשים מנסים להכאיב,
מכאיבים רק לעצמם.

קיץ צהוב.
ימים עשירי ציוויליזציה ועניי תרבות.
השטן מצחקק מפרצופינו הכעוסים.
יאושי השקט הוא מחאתי העלובה.

שיר מצב

אני ער כל הלילה
המציאות פולשת
מכאיבה עמוק

הסכסוך ממחזר את עצמו
תגידו יפה שלום לעוד סבב של אלימות
חומר גלם יקר-ערך להיסטוריונים של עתיד
אך בינתיים אנשים מופעלים כמו בובות
חיילים במשחק מחשב
מתרגשים
מודלקים
מגיבים
יורים

ההומניזם שלי קלישאה
הלאומנות שלי קלישאה
הזעם קלישאה
הנקמה קלישאה
ההרתעה קלישאה

רק הסבל עדיין מוחשי
כמו דם טרי על לחייה של בתי.
וכמו כל האבות
בכל הדורות
בכל מדינות האדם
לא אוכל להגן עליה
אפילו תשכב לצידי
אפילו אחבק חזק
אפילו אצמיד הדוק ללא נשימה

כעת אני רק רוצה לישון
עוד סיבוב ועוד סיבוב
בזבזנו את כל האשראי
דור חדש מתעקש לשחק במלחמה
אני מבין אותו טוב מדיי
השלום חבוט ודהוי כמו כרזת יונה במחסן בית הספר
האבנים והרובים זולים ומבריקים

אני רוצה לישון על מיטתי

(תמונה: משה אליהו)

אני בורא אלוהים בכל לילה

אֲנִי בּוֹרֵא אֱלֹהִים בְּכָל לַיְלָה.

אֵל רַךְ וְחַנּוּן

לְהַרְגִּיעֵנִי בַּחֲלוֹמוֹתַי.

וּבְכָל בֹּקֶר אֲנִי רוֹצְחוֹ בַּחֲטָף.

שְׁתֵּי דְּקִירוֹת מְדֻיָּקוֹת

לְמָוֶת מָהִיר

חֲסַר יִסּוּרִים.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הוּא שׁוּב מַמְתִּין סַבְלָנִי.

רוֹדָן עָדִין

אָב וְאָח

רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת

אֲנִי נָמֵס תַּחַת כְּנָפָיו.

כְּשֶׁאָמוּת יִבְנֶה לוֹ מַמְלֶכֶת נֶצַח בְּמַמָּשׁוּתִי הָרֵיקָה.

אני אוחזים בדעותיהם

אנשים אוחזים בדיעותיהם
כמו כלבים.
תפיסת עולמם כמוצץ להרגיע תינוק מיילל בלילה.

אנשים מלטשים דיעותיהם
כמו יהלום.
מלאכת פרך יום ולילה
להניח זוהר ומנצנץ
בקופסת קטיפה
שלא תיפתח לעולם.

אנשים מציצים זה בזה חרדים.
מעוטפי ידע.
יראי שמחה.
המרחב הפתוח צוחק לפרצופם החמור.

  

(תמונה: איתן כהן)

שיר אהבה

הַבִּיטִי.

אֲנִי סֻכַּר מַחְשָׁבוֹת סָמִיךְ

אֲפִלּוּ הַפִּכָּחוֹן שֶׁלִּי אֵינוֹ אֶלָּא אַשְׁלָיָה עַתִּיקָה

מֶרְקַחַת טָעוּת

עֲרוּמָה מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

הַקְשִׁיבִי.

הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ גְּדֵלִים בָּאַקְלִים הַזֶּה

בֵּינְתַיִם מְחַיְּכִים

בֵּינְתַיִם שְׂבֵעִים

שְׁקֵטִים מִתְרַפְּקִים עַל חָזִי

אֲשֶׁר עֲרֵמַת הַשָּׁנִים עָלָיו

כְּמִשְׁקוֹלוֹת אֲוִיר

עִזְרִי לִי.

אֵינֶנִּי מֵבִין דָּבָר